הטיפול התרופתי להפרעת קשב ופעלתנות יתר מהווה מרכיב נוסף בשיפור יכולת הריכוז, הפחתת תסמיני היפראקטיביות ואימפולסיביות, ושיפור התפקוד בבית, בביה"ס ובחברה. התרופות מתחלקות לשתי קבוצות עיקריות – ממריצות (סטימולנטים) ולא-ממריצות.

הסטימולנטים מתחלקים לשתי קבוצות:

מתילפנידאט – ריטלין, ריטלין LA, רפנידאט, ריאבניר, קונצרטה, פוקלין, מטדקס, קוטמפלה, קווילבנט, מדבקות דייטרנה.

אמפטמינים – אטנט, אטנט XR, אמפטמין מיקס, MAS XR, ויוואנס, ליזדקס, אדזניס.

התרופות האחרות (לא-ממריצות) הינן ממשפחות שונות הכוללות אגוניסטים ומעכבי נוירוטרנסמיטורים שונים. דוגמאות לתרופות אלו – אטומוקסטין (אטומיק, סטרטרה), גואנפצין וקלונידין.

ההנחיות המקצועיות בארה״ב (AAP) ובבריטניה (NICE) מדגישות שמרבית הילדים בגילאי בית-ספר צריכים לקבל טיפול משולב הכולל ריפוי בעיסוק/ טיפול רגשי/ פסיכולוגי + הדרכת הורים + טיפול תרופתי. בילדים צעירים (גילאי 4-6 שנים), ממליצים לנסות קודם כל התערבויות התנהגותיות (הדרכת הורים, טיפול רגשי, התאמת הסביבה) ורק אם הן לא מספקות יש להתחיל טיפול תרופתי.

התרופות הממריצות משיגות לרוב את ההשפעה המהירה ביותר בהפחתת תסמיני הפרעת הקשב, אך עלולות להיות להן תופעות לוואי כמו דיכוי תיאבון, הפרעות שינה, דופק מואץ, כאבי ראש, כאבי בטן ובחילות. התרופות הלא-ממריצות נכנסות לפעולה לאט יותר, תוך מספר שבועות, ומתאימות במיוחד אם יש חרדה נלווית, הפרעת התנהגות, או אם לא ניתן לטפל בממריצים בשל תופעות הלוואי.

לרוב, הטיפול התרופתי מצליח ביותר כשהוא משולב עם טיפול רגשי/ פסיכולוגי, ריפוי בעיסוק, הדרכת הורים, שינויים סביבתיים והתאמות בבית הספר.

המשך קריאה והרחבה בנושא:

תרופות ממריצות – סטימולנטים (Stimulants)

עיקרון פעולה: חיזוק הפעילות של נוירוטרנסמיטרים – דופמין ונוראדרנלין – בעיקר בקורטקס הפרה-פרונטלי. הטיפול תורם למיקוד הקשב, עיכוב תגובות ושיפור היכולת להתמיד במשימות. רוב הילדים יגיבו בצורה טובה לאחת משתי הקבוצות הללו (מתילפנידאט/ אמפטמינים) ולא ניתן לדעת מראש לאיזו קבוצה תתקבל תגובה טובה יותר.

מתילפנידאט (Methylphenidate) – התרופות הללו זמינות במינון קצר טווח ובגרסאות שחרור מוארך (extended-release).

חשוב לדעת שמאושרות לשימוש תרופות גנריות הדומות מבחינת הפעילות הכימית שלהן לריטלין (לדוגמה רפנידאט).

בתרופות הללו, המולקולה הפעילה בתרופה זהה למולקולה בתרופת המקור, היעילות דומה, וגם תופעות הלוואי דומות. 

אמפטמינים (Amphetamine) – גם הם זמינים בגרסאות שונות המאפשרות את התאמת משך הטיפול לזמני הפעילות של הילד לאורך היום.

יתרונות: תגובה מהירה (שעות עד יום) להפחתת תסמיני הריכוז, היפראקטיביות ואימפולסיביות. אפקט גדול יחסית בשיפור תפקודי למידה, ביצוע משימות והשתלבות בכיתה כאשר הטיפול משולב עם תמיכה חינוכית/ התנהגותית. 

חסרונות ותופעות לוואי נפוצות: דיכוי תיאבון, קשיי שינה (insomnia), פלפיטציות (דופק מואץ), כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות והקאות, שינוי במצב הרוח במהלך הטיפול ולאחר שהשפעת התרופה מתפוגגת (בשעות אחה"צ), התקפי רעב וזלילה בערב. בכדי להפחית את תופעות הלוואי חובה לאכול ארוחת בוקר מזינה לפני נטילת הכדור.

תרופות לא-ממריצות (Non-Stimulants)

אטומוקסטין (Atomoxetine), גואנפצין (Guanfacine), קלונידין (Clonidine).

מאפיינים ויתרונות: לא נוטות לגרום לתלות או שימוש לרעה באותה מידה כמו הממריצות. לעתים מתאימות כשהילד חווה תופעות לוואי שליליות מהממריץ (כמו ירידה משמעותית בתיאבון, הפרעות שינה, חרדות). מועילות גם בקונטקסט של ADHD עם תנאים נלווים – לדוגמה, כאשר ADHD משולב עם חרדה, הפרעות שינה, טיקים. 

חסרונות: תגובה איטית יותר – אפקט מלא יכול להופיע רק אחרי מספר שבועות.  לעתים פחות יעילות בהפחתת תסמינים מרכזיים (היפראקטיביות, אימפולסיביות) כאשר משווים לממריצות. תופעות לוואי אפשריות של תרופות אלו: עייפות, סחרחורות, ירידה בלחץ הדם.